נוסעים לחו"ל? קשה לכם עם הספר והמפות?

לאלה מאיתנו שנוסעים לחו"ל והאותיות הקטנות במפות שבספרי התיירות נראות להם כמו ציור אימפרסיוניסטי:

פטנט מבית היוצר של חברתי עידית:

מצלמים את המפות הקטנות בספר התיירות בהגדלה (מתאים לדף A4)!

מפת ברלין מסומנת וממורקרת

ואלה היתרונות:

1. סוף סוף רואים משהו
2. לוקחים את הדף איתנו ביום שאנחנו באזור המדובר וכך, ולא צריך בכל שנייה לדפדף בספר עד שמגיעים לעמוד הרלוונטי
3. אם בספר יש סימנים או מספרים ואתם נדרשים בכל פעם לחזור לרשימת שמות המקומות או המקרא - ניתן לרשום בעט ישירות על העמוד המצולם. זה גדול ויש מקום!
4. אפשר לסמן על הדף רק את המקומות אליהם רוצים ללכת ולא להתבלבל בכל פעם עם שאר האתרים המסומנים שבכלל לא מעניינים אותנו.

החסרון היחיד שמצאתי הוא שנדרשת הכנה מראש (לפחות של הצילומים בהגדלה).
לא נורא!

זה מפנה לפחות עוד 45 דקות ביום כדי לרדת בנחת על שטרויזל שזיפים.

נסיעה טובה!

חומת ברלין

בצק אלים?

אז הנה רעיון לאוחזים במערוך.

אני מאד אוהבת להשתמש בבצק עלים. תמיד יש לי בפריזר, וכשבא לי להכין משהו מרשים אך יחד עם זאת ללא הרבה מאמץ, אני שולפת, מכניסה מילוי כלשהו ויאללה לתנור.

אני תמיד קונה את הבצק המרודד, אבל עדין, צריך לרדד עוד, כי זה עבה מדי ולא טעים ככה, וגם צריך להתאים לתבנית.

אז מה הבעיה?
א. לוקח לבצק זמן להפשיר
ב. הרידוד כרוך בעוד עבודה: לכלוך על השיש, נדבק למערוך וכו'

או קיי, אז הנה הרעיון/פתרון:

• אני מפשירה את הבצק באופן מבוקר. זאת אומרת: מוציאה מהחבילה, מניחה על קרש חיתוך מעץ, ובכל חצי שעה בערך, מגלגלת את הקצה שהתחיל להפשיר, ביחד עם הניילון הצמוד לבצק. באופן זה, החלק שכבר התחיל להפשיר לא הופך לרך מדיי ודביק, ובו בזמן החלק החשוף הבא של הבצק מתחיל להפשיר.
• כשהבצק המופשר חלקית מגיע לאורך הרצוי (קצת פחות מאורך התבנית, כי הרי צריך עוד לרדד...) חותכים בסכין את הבצק ביחד עם הניילון הצמוד אליו.
• מנקים היטב חלקת שיש עליה עובדים מבלי לקמח.
• מניחים על השיש את הבצק עם הניילון הצמוד, על הניילון.
• בשלב זה מתחילים לרדד, על הניילון. לא צריך לקמח את המערוך כיוון שהבצק עדין לא לגמרי הפשיר ולכן אינו דביק. זה בסדר אם הבצק "עובר את הגבול" אל מעבר לניילון, הרי ניקינו היטב את השיש קודם.
• כשמגיעים לגודל המבוקש, מעבירים את הבצק אל התבנית. מקפידים שהניילון יהיה בצד העליון, כדי שנוכל להסיר אותו.

ו - voila, הבצק המרודד הגיע לתבנית מבלי שיהיה צורך לקמח את הסביבה ולעמול על הנקיון אח"כ.

ביום העצמאות - תולים במרפסת גם את דגל השלום

וגם זה רעיון

לשלום עכשיו היה רעיון מצויין שעונה על הבעיות הבאות

1. איך מעבירים מסר מצחיק (כדי שאנשים יעבירו הלאה)
2. איך מעבירים מסר מחאתי (כדי לעורר לפעולה)
3. איך ממתגים מחדש תנועת שמאל שמשום מה נתפסת כקיצונית על אף שהיא ממש מיינסטרים-ציוני

הנה התשובה, ואם מצא חן בעיניכם, תעבירו הלאה

לא כל החתולים נחמדים...

בעיקר לא אלה שמתיישבים לנו על האדניות והעציצים, הופכים אותם לארגז החול שלהם, ולפעמים גם ממש הופכים אותם על פיהם...

לי כבר נמאס לנקות אחריהם.

ולא עזרו תכשירי ה- Get Out of My Lawn שמכרו לי בעשרות שקלים, וכל חבילות הפלפל שחור שאמורות לגרום להם לא להתקרב אליך. החתולים האלה לא מכירים את התכשירים ותרופות הסבתא, והם לא מזיזים להם כהוא זה.

נמאס לי - אמרתי כבר?

זה הזמן לפתרון יצירתי.

1. החומרים הדרושים: שיפודי במבוק (קיסמים).

2. דחפתי שיפוד עם חלקו המשפד כלפי האדמה (אני מסתדרת עם חתולים, אבל לא בגינה שלי וגם לא על שיפוד...)

3. דחפתי עוד אחד במרחק מה.

והנה יצרתי סביבה לא נעימה לחתולים.

מאז הם לא מטרידים אותי, לפחות לא בעציצים, ואנחנו חיים בדו-קיום יחסי.

מותר קצת להשוויץ

בני, דין, בכיתה י"ב, ולומד במגמת קולנוע. במסגרת המגמה (ומבחן הבגרות) עליו להגיש סרט גמר. סרטי הגמר של המגמה שלו יוקרנו ב- 29 ביוני בסינמטק בירושלים.

כמיטב המסורת הקולנועית, הצוות שלו יצר גם "טריילר", קדימון.

אני מזמינה אתכם לצפות בו.

מעשה בטבעת

כמה פעמים קרה לכם שהייתן צריכות לשטוף כלים? כמעט אף פעם, נכון?

ובכל זאת, לפעמים, לעיתים די רחוקות, הכלים ממאנים להישטף מעצמם, ולא יעזרו שום תחינות, טענות, איומים ואולטימטומים (על כלים, בעלים או ילדים...), ואנחנו מוצאות את עצמנו במקום הלא מוכר, הזר והמנוכר הזה, מול הכיור!

ואנו נאלצות לנשוך שפתיים, לשנס מתניים, להפשיל שרוולים, להוריד טבעות - ולשטוף כלים.

אבל אופס, יש בעיה.

הטבעות.

או קיי, הורדנו, אבל איפה נשים כך שלא נשכח לענוד אותן בחזרה? שלא יילכו לנו לאיבוד?

אז הנה רעיון!!